לכבד את הריבונות האישית של הזולת זה הגיוני ומוצדק רק אם יש הדדיות.
הרעיון
זה מובן מאליו שאת/ה לא רוצה שיפגעו בך, שיעשו לך דברים בניגוד לרצונך, או שיפריעו לך.
באותו אופן, את/ה יכול/ה להבין שבדיוק כמוך, אף אחד אחר לא רוצה שתפגע/י בו, שתעשה/י לו דברים בניגוד לרצונו, או שתפריע/י לו.
הערך "הדדיות" אומר: אם את/ה רוצה שיכבדו את הגוף שלך, הבחירות שלך, האוטונומיה שלך, אז הדבר ההגון הוא שגם את/ה תכבד/י את הגוף, הבחירות, והאוטונומיה של אחרים. זה לא הוגן לדרוש: אתם תכבדו אותי למרות שאני לא מכבד אתכם – זו צביעות.
דוגמה
נניח שילד אחד מרביץ לילד שני. לילד השני כואב, והוא מרביץ בחזרה לילד הראשון.
הילד הראשון בוכה "איי! זה כואב לי!". הילד השני אומר לו: "אז עכשיו אתה מבין איך זה מרגיש!".
הילד הראשון מבין את הטיעון הזה של הדדיות.
הילד הראשון לא עונה עם מסר כגון: "נכון, עכשיו אני מבין איך זה מרגיש להיות זה שמרביצים לו. אבל למרות שאני מבין שזה לא נעים לאף אחד, זכותי לפגוע בך, ולך אין זכות לפגוע בי בחזרה".
הילד הראשון לא עונה כך כי זה לא הגיוני ולא הדדי שמישהו יחשוב ככה, אלא אם:
- יש לו בעיה נפשית שהוא לא מרגיש אמפתיה לזולת (פסיכופת)
- הוא אינו רואה את האדם מולו כאדם אלא:
- כחפץ (כמו שאנס מתייחס לנאנס/ת)
- או כרכוש (כמו שבעלי עבדים התייחסו לעבדים שלהם)
- או כתת-אדם טפיל (כמו שהנאצים התייחסו ליהודים)