ענווה היא איכות חיובית. יש למילה הזו כמה משמעויות:
- ההבנה שיש הרבה דברים שאינני יודע או אינני יכול לדעת. היא ההפך מיהירות, כלומר לחשוב שאני כבר יודע משהו כשבפועל אני לא באמת יודע.
- היכולת להודות בכך שאינני יודע משהו, ולהודות בטעויות.
- ההפך משחצנות, שהיא להשוויץ בפני כולם שאני יודע משהו, או להתרברב שהצלחתי לעשות משהו, כדי להראות לכולם כמה אני מוצלח. התנהגות כזו מנסה להסוות חוסר ביטחון עצמי וצורך באישור מאחרים.
- ההפך מראוותנות, שהיא להציג באופן מופגן את העושר שלי, כדי להראות כמה אני "שווה", כדי שאחרים יכבדו אותי.
להודות שאני לא יודע
ענווה כוללת גם את הנכונות (ולפעמים האומץ) להכיר בכך שאינני יודע משהו, להודות בכך ולומר "אינני יודע". ועוד יותר מכך – אם אני מגלה שעשיתי טעות, להודות בכך במקום לדבוק בטעות בגלל אגו שברירי.
פעם חשבתי שזו בושה להודות בכך שאינני יודע משהו, כי הנחתי שאנשים יחשבו שאני טיפש או לא מספיק משכיל אם ידעו שאינני יודע משהו ואם אשאל על כך. לדוגמה, אם מישהו אמר בשיחה מילה שלא ידעתי מה משמעותה, חששתי לשאול על כך.
אבל במהלך השנים התברר לי שכמעט אף אחד לא שופט אותי באופן שלילי אם אני אומר שאני לא יודע ושואל שאלה (וגם אם יש מישהו כזה שמלגלג עלי, ממילא הוא מתנהג בצורה לא נחמדה כלפיי, כך שלא אכפת לי מזה). רק ככה אפשר ללמוד – אם לא אשאל, איך אדע? (כמאמר הפתגם: "אין הביישן למד"). לפעמים אפילו גיליתי שיש אנשים נוספים מסביבי שאינם יודעים משהו אך מתביישים לשאול, וכשאני שואל ומקבל תשובה, התשובה עוזרת גם להם, והם מודים לי על כך ששאלתי.
כנ"ל לגבי ביצוע טעויות. כי מה שבאמת נחוץ כדי להצליח בחיים זה הלך רוח של צמיחה ולימוד. כמעט כל מי שהצליח בחיים הגיע לזה רק אחרי שהוא ניסה הרבה ונכשל הרבה, והודה שהוא לא יודע ושאל הרבה שאלות וכך למד מהניסיון.
מדוע אנשים מעמידים פנים שהם יודעים?
מדוע אנשים מתאמצים כל כך להציג מסיכה של חכם שיודע הכל? כנראה כי אנחנו חיים בחברה מאוד תחרותית ושיפוטית, שמחלקת לאנשים ציונים לפי הצלחות במבחנים אקדמיים והתנהגותיים (יש אפילו שעשועוני טלויזיה שבהם מי שיודע כמות גדולה יותר של עובדות טריויה חסרות חשיבות מקבל על כך פרסים). ילדים שאינם מקבלים ציונים גבוהים במבחנים חוטפים גערות ונזיפות מהמורים ומההורים, ומתוך פחד לאבד את אהבתם, הם מנסים להסתיר כשהם לא יודעים משהו ולהעמיד פנים שהם כן יודעים. הם סופגים את האמונה ההרסנית שהתוצאה וההצלחה הסופית הן הכי חשובות, ולכן הם מנסים כל הזמן להציג מסיכה של חכם שיודע הכל. הם בעצם מחפים על חוסר ביטחון עצמי בסיסי. כל מאמץ ההסתרה הזה מאוד מעייף ומיותר.
ייתכן גם שהמוח שלנו התפתח באבולוציה לקפוץ מהר למסקנות, כי בתנאי הג'ונגל, כששומעים רחש בשיחים, אין זמן להירהורים פילוסופיים ולבחינה מעמיקה של מספר השערות. במצב חירום כזה, צריך לעשות החלטה מהירה שיש סכנה ולפעול בהתאם. לכן, אם אנחנו מנסים "תרופה אלטרנטיבית" כלשהי ולאחר מכן אנחנו מרגישים טוב יותר, המוח שלנו נוטה להסיק בפזיזות מהמקרה האחד הזה שהתרופה באמת עובדת, למרות שזה בסה"כ צירוף מקרים, ול"תרופה" הזו אין שום השפעה אמיתית (מלבד השפעה פסיכולוגית – אפקט הפלצבו). ראו גם: הספר "חשיבה חדה" מאת גלעד דיאמנט, והספר "לא רציונלי ולא במקרה" מאת דן אריאלי.
מגבלות על הידיעה
גם כשאני חושב שאני כבר כן יודע משהו ברמה גבוהה של וודאות, עדיין כדאי לשמור על ענווה ועל ראש פתוח, ולהיות מוכן לבדוק מחדש ולגלות שבעצם מה שחשבתי הוא שגוי או לא מדוייק. לבחון מחדש את המסקנות, הדעות, האמונות, הערכים, והאידאולוגיה שלנו – האם זה באמת נכון? אולי עשינו טעות? מי שסוגר את עצמו בפני האפשרות הזו בעצם סוגר את עצמו בפני האמת והיכולת לגלות דברים חדשים, מעניינים ומועילים.
צריך גם להבין שיש דברים שבאופן עקרוני לעולם לא אוכל לדעת. לדוגמה, לכל אדם יש "נקודות עיוורון", דברים שהוא לא יכול לראות בעצמו ורק אחרים יכולים לראות ולדעת ולהגיד לו, כמו ההשפעה שיש לו על אחרים, או איך הוא נראה כשהוא מרצה בפני קהל. האדם החכם מבין זאת ויוזם לשאול אחרים על הדברים שאינו יכול לדעת בעצמו ולבקש משוב על ביצועיו והתנהגותו.