אחריות אישית היא אחד המאפיינים של כיבוד הריבונות העצמית, כחלק מהערך של ריבונות אישית.
משמעות
ריבונות אישית פירושה: אדם לוקח אחריות מלאה על חייו, מחשבותיו, רגשותיו, בחירותיו, החלטותיו ומעשיו. לכל אחד מאיתנו יש אחריות אישית להחליט איך לפעול, ואילו ערכים, אמונות ודעות לאמץ. אחריות אישית כוללת גם אחריות לחשוב באופן עצמאי ואחריות לכבד את הגבולות של עצמנו.
בריחה מאחריות
לצערנו, אנחנו מכירים היטב את התופעה של בריחה מאחריות. במקום לקחת אחריות על המעשים והבחירות שלהם, אנשים לפעמים מטילים את האחריות והאשמה על מישהו אחר כדי לתרץ את מעשיהם, כגון: "היא עיצבנה אותי וגרמה לי להעיף לה סתירה". זה נפוץ מאוד בקרב פוליטיקאים ונושאי תפקידים ציבוריים שפועלים בצורה שגורמת לנזק גדול, אך הם מאשימים את כולם מלבד את עצמם. דרישת אחריות אישית מאנשי ציבור נקראת אחריותיות (accountability).
האשמה וקורבניות
אדם ריבוני לעולם אינו מאשים אף אחד ושום דבר בתור תירוץ להצדקת מעשיו או להצדיק אי-עשייה. מי שמאשים למעשה מחליש את עצמו – הוא מאמץ מנטליות של קורבניות ומונע מעצמו חיבור לעוצמה הפנימית שלו, שהיא הדבר היחיד שיכול באמת לעשות שינוי חיובי בחייו.
לדוגמה, אנשים אומרים לעצמם ולאחרים: "הייתי רוצה לפרוש מעבודתי, אך אינני יכול לעשות זאת, כי …" ואז הם נותנים מגוון תירוצים. בדרך זו הם מוותרים על עוצמתם ונתקעים במצב נפשי של חוסר אונים. מנטליות של קורבן גורמת לכעס וטינה כלפי העולם ואנשים אחרים, ואז לייאוש, דיכאון וחרדה. (במקום "אינני יכול" אפשר לנסח כבחירה – ראו להלן).
חופש בחירה
בהמשך לדוגמה הקודמת, אדם שרוצה לפרוש מעבודתו יכול לומר: "הייתי רוצה לפרוש מתפקידי ולעבוד במקום שמתאים לי יותר. בינתיים אני בוחר לעבוד כאן כי אני רוצה שיהיה לי כסף עבור הצרכים שלי. אבל יש לי גם תוכנית ארוכת טווח כיצד לבצע שינוי בקריירה שלי, ואני פועל לקידומה כמיטב יכולתי". שימו לב כיצד "אינני יכול" אשר שולל ממני את העוצמה שלי הוחלף ב"אני בוחר" שמתאים למהותי כישות ריבונית.
זה תמיד לטובתנו לקחת אחריות על המצב של חיינו, כי גישה זו מעצימה אותנו. תמיד יש לנו חופש בחירה כיצד להתייחס למציאות ולפעול בה על פי הערכים והאמונות שלנו. אנחנו תמיד יכולים להתנהג כמיטב יכולתנו כדי לשפר את עצמנו ואת חיינו, כמו גם לתרום לשיפור הסביבה שלנו.
בפרט, אנשים ומוסדות לעולם אינם יכולים לגרום לנו לעשות דבר. אנו תמיד חופשיים לבחור מה אנחנו עושים. טריגר חיצוני עשוי לגרום לשני אנשים שונים להרגיש ולהתנהג אחרת באותו סוג של מצב. אנחנו אולי לא אוהבים את האפשרויות הקיימות, אך תמיד יש לנו רצון חופשי. אפילו במצב קיצוני בו אנו נמצאים תחת איום של אלימות, עדיין יש לנו אפשרות לא לציית (היו שאמרו: Give me liberty, or give me death). לחיות מתוך אחריות אישית פירושו לעולם לא להצדיק את ההתנהגות שלנו באמצעות תירוצים כגון "הייתי חייב לעשות את זה", "לא הייתה לי ברירה", "זו מדיניות החברה", "הם הכריחו אותי לעשות את זה". התירוץ הידוע "רק צייתתי לפקודות" שהנאצים השתמשו בו במשפטי נירנברג כדי להצדיק את פעולותיהם לא התקבל, והם הוצאו להורג.
אחריות רגשית
אחריות אישית משמעותה לקחת אחריות מלאה על רגשותינו. אפילו כאשר מילים או מעשים של מישהו אחר מעוררים בנו כאב רגשי, או כל סוג של אי נוחות, אנו זוכרים שאנחנו אחראים לרגשות שלנו, ואנחנו לא מאשימים מישהו אחר ש"גרם" לנו להרגיש כך. אנשים שונים מרגישים דברים שונים בתגובה לאותו סוג של סיטואציה, ולכן הרגשות שלנו נובעים מהפרשנות שלנו למצב ולא מהמצב עצמו, ויש לנו חופש ואחריות לפתח פרשנות ופעולה שמעצימות.
בפרט, אחריות רגשית פירושה הימנעות מהצהרות כגון "פגעת ברגשותי" אשר מאשימות אדם אחר בכך שהוא גרם לרגשותינו. אף אחד לא יכול לגרום לנו באופן ישיר לרגשות. שימו לב להימנע גם מהצהרות כגון "אני מרגיש פגוע" או "אני מרגיש מושפל", מכיוון שמשתמע מהם כי מישהו עשה משהו שגרם לפגיעה ברגשותינו או השפיל אותנו. "להרגיש פגוע" ו"להרגיש מושפל" אינם רגשות אמיתיים (כגון עצב, פחד, וכעס) אלא פרשנויות מגבילות לגבי פעולותיו של אדם אחר.
דוגמה
במלחמה בין שבטים, אדם שמשפחתו נרצחה עשוי לחוש זעם ולומר שמה שהשבט האחר עשה לו "מאלץ" אותו להילחם בחזרה ולחפש תגמול בנקמה. כך הוא מנציח את מעגל האלימות שמוביל לקורבנות נוספים. אדם אחר באותו מצב עשוי לחוש עצב ולהחליט לפעול כדי להביא לסיום הסכסוך כדי שאף אחד אחר לא יצטרך לחוות אובדן כמו שהוא סבל. לכן הצהרה כגון "היא ממש עצבנה אותי, אז היא גרמה לי להכות אותה" היא תמיד שגויה.
מודעות לפערי כח
אמנם אמרנו שתמיד יש לנו בחירה ואחריות אישית. אולם זהו רק חלק מהתמונה. צריך להתייחס לפרספקטיבה האישית והפרספקטיבה החברתית.
הפרספקטיבה האישית נועדה להעצים את התפיסה של האינדיבידואל כלפי עצמו, לעזור לו להרגיש בעל כח ומסוגלות להתמודד עם כל סיטואציה שהוא נקלע אליה, ואין זה משנה כמה היא מוגבלת או קשה. זו פרספקטיבה שכדאי לכל אחד לאמץ לעצמו. יותר מועיל לי לראות את עצמי כבעל כח ומסוגלות להתמודד עם אתגרים וקשיים (מחלה, תאונה, אובדן, וגם דיכוי וניצול בידי בעלי כח), מאשר כקורבן מדוכא חסר כח.
מבלי לסתור את הנאמר לעיל, הפרספקטיבה החברתית מצביעה על הפערים בתנאי הבחירה וטווח האפשרויות של הפרטים בחברה. וודאי שאין זה הוגן שאדם אחד מוכנס בכפייה לסיטואציה בה מאיימים עליו בין כניעה לבין עונש או מוות, והוא נאלץ לבצע בחירה בטווח האפשרויות האלה. מתוך אכפתיות, אנחנו רוצים לפעול לשפר את החברה כדי שאנשים לא יתנהגו כך זה לזה. ועדיין, כדאי לאדם עצמו לאמץ גם את הפרספקטיבה האישית כדי לעזור לעצמו כמיטב יכולתו.
יש לשים לב גם כיצד מציגים את שתי הפרספקטיבות, ומי מציג אותן. כאשר אדם עם כח ופריווילגיות חברתיות מדבר אל אדם שנמצא תחת דיכוי חברתי, אם הראשון ינסה ללמד את השני לאמץ את הפרספקטיבה של העצמה אישית, זה יישמע מתנשא, מטיף, לא אמפתי, ומרחיק, והתגובה לכך תהיה "קל לך לדבר". לעומת זאת, אדם שבעצמו חווה דיכוי אך אימץ לעצמו פרספקטיבה של עוצמה אישית יכול לעורר השראה חיובית בחבריו, כפי שעשה למשל מרטין לותר קינג.
כאשר שני אנשים פריווילגים מדברים זה עם זה, והראשון מצביע על הפרספקטיבה החברתית, תגובה של השני שתתעסק רק בפרספקטיבה האישית אמנם תציג תמונה נכונה אך חלקית בלבד מתוך עצימת עיניים למציאות.
תרגיל
חשבו על אירועים בחייכם בהם האשמתם אנשים או נסיבות כדי להצדיק את מעשיכם, החלטותיכם או רגשותיכם. מה היו ההשלכות לכך שלא לקחתם אחריות אישית? איך אפשרי לקחת אחריות אישית במקרה כזה? מה יהיו ההשלכות לכך?