הסיפור האישי שלי

[הדף הזה עדיין במצב טיוטה. עיזרו לשפר אותו – שילחו לי הודעה]

רקע אתאיסטי, מדעי, ספקני

גדלתי בסביבה חילונית. בגיל 13 הפכתי לאתאיסט: הגעתי למסקנה שאין אלוהים. כי לא יכול להיות שיש אלוהים שהוא גם כל יכול, גם יודע כל, גם אוהב וחומל, וגם איפשר לזוועות כמו השואה להתקיים ולא עצר את זה.

בגיל 20 קראתי את הספר המרתק The Mind's I. הספר מכיל סיפורים קצרים וניסויי חשיבה שמדגימים מזוויות שונות כיצד אפשר להסביר את הפסיכולוגיה האנושית והחווייה הסובייקטיבית של ה"אני" באופן מכאני, ללא צורך ברעיון של נשמה נצחית. המודל הוא מדעי, לפיו המוח הפיזי הוא כמו חומרה של מחשב, ואילו כל המחשבות, הרגשות, הרצונות, וגם התפיסה של "העצמי", הם כמו התוכנה שפועלת על המחשב הזה. כך הגעתי למסקנה שאין נשמה.

נוסיף לשני אלה את הרקע הפסיכולוגי והמשפחתי שגדלתי בו (לא ניכנס כאן לפרטים). וכך הצטברה אצלי תמונה על המציאות: השקפה אתאסיטית חומרית רציונליסטית ספקנית מדעיסטית. השקפה "מדעיסטית" אומרת שכל מה שעקרונית לא ניתן להוכיח בעזרת חקירה מדעית הוא בהכרח חסר ערך או שגוי לכל צורך מעשי. לדוגמה, אם עקרונית לא ניתן להוכיח או להפריך בעזרת כלים מדעיים את קיומה של נשמה, כי לא ניתן לזהות או למדוד אותה בעזרת מכשירים פיזיים, אז אין שום תועלת להחזיק ברעיון שהיא קיימת. 

מהי משמעות החיים?

על פי ההשקפה הזו, יש רק מציאות פיזית ואין משהו מעבר לה. אין משמעות לחיים שקיימת אינהרנטית בתוך המציאות הפיזית, ולכן החיים חסרי משמעות מעבר למשמעות הפרטית שכל אחד ממציא או מאמץ לעצמו. העולם חומרי, קר ומנוכר, וכולנו בהדרגה נחווה מחלות, סבל, ומוות, ובדרך לשם אולי גם תאונות, אסונות, ועוני. אין שום דבר ששומר עלי, ואני צריך להתמודד לבד עם קשיי המציאות הפיזית, אמנם עם קצת עזרה מאנשים טובים מסביבי, אבל גם הם נמצאים באותה סירה, באותה צרה כמוני, ובסוף ממילא שום דבר ואף אחד לא יוכל להציל אותי. אחרי המוות אחדל להתקיים, והגוף שלי ירקב באדמה וייאכל ע"י תולעים. עוד כמה מאות שנים, ואולי הרבה לפני כן, אף אחד לא יזכור אותי, וגם אם מישהו יזכור, אהיה הערת שוליים בספר כלשהו, ואני לא אהיה קיים כדי שיהיה לי אכפת כך או אחרת.

התפיסה הזו גרמה לי בהדרגה לרמה מסויימת של דיכאון קיומי ותחושת חוסר משמעות בחיים. מאוד נמשכתי לחפש תשובות לשאלה: "מהי משמעות החיים?". אפילו כתבתי מאמר על התשובות שאספתי. וגם בהדרגה התפתחו אצלי לחץ והתקפי חרדה, בעיקר דאגה לעתיד הכלכלי ולמגוון ביטוחים, מתוך פחד שאקלע בעתיד למצבים של מחסור ומוגבלות, שיגרמו לי סבל נפשי גדול. החרדה גרמה לי לסבל נפשי כבר עכשיו, במיוחד כשהייתי צריך להחליט בתנאי אי-וודאות החלטות בעלי השלכות גדולות כלכליות או אחרות לגבי העתיד.

מהי התועלת ברוחניות?

למרות שדחיתי כל תפיסה רוחנית, ראיתי שחלק מהאנשים הדתיים והרוחניים מפיקים תועלת גדולה מהאמונות שלהם – כוחות נפש שעוזרים להם להרגיש טוב יותר לגבי החיים ולהתמודד עם קשיים טוב יותר ממה שאני ידעתי להתמודד. האמונה מאפשרת להם אפילו לקחת על עצמם משימות חיים ענקיות או לגלות אומץ מעורר השתאות תוך חירוף נפש.

לכן התחלתי להתעניין בשאלה – מהי התועלת שאנשים כאלה מפיקים מהאמונות שלהם, ואיך זה עובד. אני לא האתאיסט היחיד שהתעניין בשאלה הזו – ראו למשל את הסירטונים של הפילוסוף אלן דה בוטון: "מה מגיע אחרי הדת?" וגם "מדוע אמונות דתיות אינן סתם מטופשות" ואת ההרצאה שלו "דת לאתאיסטים".

אפילו אם אנחנו מסתכלים על העולם דרך השקפה מדעית רציונלית, אפשר לראות שהעולם מכיל את התופעה של אנשים שמאמינים באמונות רוחניות, ואפשר לנסות להבין את התופעה הפסיכולוגית הזו בכלים רציונליים. אם מסתכלים על המאמינים מהצד, ההשקפה החומרית תאמר שהם רק מדמיינים שהדברים שהם מאמינים בהם באמת קיימים, למרות שהם לא באמת קיימים במציאות. קיים מנגנון פסיכולוגי בתוך המוח שלהם שמעניק להם תועלת נפשית.

אבל גם אני רציתי שתהיה לי תועלת כזאת. כמובן, לא יכולתי להחליט שאני פשוט מתחיל להאמין בדברים שהם מאמינים בהם, כי האמונות שלהם נגדו את תפיסת עולמי. בדקתי וראיתי שאין ראיות מדעיות או ראיות בכלל שתומכות באופן רציונלי מספק באמונות שלהם. אבל התחלתי לחקור את התחום הזה.

שימוש בדימיון

הבנתי שבעצם כאשר אנשים כאלה מאמינים במשהו, הם מפעילים את יכולת הדמיון שלהם, והם ממש מדמיינים וכך חווים את הדבר שבו הם מאמינים. לדוגמה, אם הם מאמינים שיש אלוהים ששומר עליהם ואוהב אותם, אז הם מדמיינים אותו, הם רואים דמות מסויימת בדימיון, ונוצר אצלם רגש חיובי מהדימיון הזה. הדמות של אלוהים קיימת אולי רק בדמיון שלהם ולא במציאות, אבל הרגש שהם חווים אמיתי לגמרי. הם מדמיינים זאת שוב ושוב, וזה גורם להם להרגיש ולחוות כאילו זה אמיתי. זה אותו מנגנון שפועל כאשר בתרגיל של דימיון מודרך אנחנו יכולים לעצום את העיניים ולדמיין שאנחנו הולכים על חוף ים מהמם, רואים את המים הצלולים, שומעים את השחפים, וכתוצאה מכך באמת נרגיש רגיעה בנפש ובגוף כאילו אנחנו באמת הולכים על חוף ים כזה ונרגעים בזכות הסביבה המרגיעה.

במהלך החקירה, נחשפתי לכל מיני סיפורים רוחניים ואמונות רוחניות. בחלק מהמקרים הסכמתי "לשחק את המשחק" ולדמיין כאילו הסיפורים האלה אמיתיים, בדיוק כפי שאבא וילד מעמידים פנים בזמן משחק כאילו האבא הוא באמת דינוזאור שהולך לטרוף את הילד, והילד בוזמנית גם בורח ממנו בסוג של פחד אבל גם נהנה ועולץ כי הוא יודע שזה רק משחק והוא למעשה בטוח ולא נמצא תחת סכנה. בדומה, כאשר אנחנו נמצאים בבית קולנוע ושקועים בסרט שמוקרן על המסך, אנחנו לפעמים באמת מושפעים רגשית בצחוק ובכי מהעלילה, ושוכחים לרגע שאנחנו בסה"כ יושבים על כסא וצופים בנקודות אור מרצדות על מסך.

תיקשור

אחד ה"משחקים" האלה שהסכמתי לשחק היה להשתתף בקורס "תיקשור". זהו קורס הארד-קור "רוחניקי" שבו מלמדים את המשתתפים "לתקשר" עם מגוון סוגים של ישויות במימד הרוחני: מדריך רוחני, מדריך רפואה, מלאכים, חייזרים, חיות, וכו' (אבל לא עם אנשים מתים). מטרת התיקשור לקבל ידע והדרכה שיכולים לעזור לנו בחיים. 

מה שבפועל קורה במהלך השיעור הוא תירגול של טכניקת דימיון חצי מודרך. בתחילת התהליך, כולם עוצמים עיניים, מרפים את הגוף, ומתחילים לדמיין שהולכים במסלול מסויים, עד שמגיעים לערפל. לאחר כמה רגעים, מתחילה להופיע דמות של "ישות" מהסוג שהחלטנו לזמן אלינו. אחרי שהערפל נמוג והדמות מתגלה (אנחנו לא יודעים מראש איך היא נראית), אפשר לשאול אותה שאלה שהכנו מראש. לדוגמה: האם כדאי לי להמשיך במקום העבודה שלי או לעזוב אותו. או לבקש מסר שיעזור לי לשפר את הזוגיות שלי. ואז מחכים, כלומר לא מחליטים מה יקרה עכשיו בדמיון שלנו (כשם שעושים בתהליך דמיון מודרך), אלה מחכים לראות מה יקרה. ואז הדמות ששאלנו אותה שאלה פתאום מעצמה נותנת לנו תשובה מילולית או מראה לנו סמלים או עושה תנועה מסוימת. אנחנו יכולים להמשיך את האינטראקציה איתה עם שאלות נוספות. הדמות אפילו יכולה לקחת אותנו אליה הביתה ולהראות לנו שם דברים שרלוונטיים לשאלה שלנו, וגם לתת לנו מתנה שאנחנו יכולים לשמור (דוגמאות למתנות שקיבלתי: חרב זן, מעיל אור, קופסה עם קלף שעליו מופיעות תשובות, כדור אור שעושה לי נעים, ועוד).

בטכניקה הזאת קורים בדמיון דברים מפתיעים שלא מצפים להם מראש ולא מתכננים אותם. לדוגמה, באחד התירגולים, ראיתי בדימיוני שדרך הדלת נכנסה דמות משעשעת שלא ציפיתי לה. זה היה איש גוץ, שמנמן, קירח וחייכן, שנראה כמו שילוב בין בודהה צוחק לסמוראי שנושא חרב. שאלתי אותו את השאלה שתכננתי מראש, ואז להפתעתי הרבה, עוד לפני שאפילו סיימתי לשאול את השאלה, הוא הניף את החרב באוויר והוריד אותה במהירות. אני פירשתי את התנועה הזו בתור שימוש בחרב הזן שמאפשרת למשתמש בה לראות את המציאות בבהירות ולחתוך דרך הפלונטר המחשבתי שלו. כאילו האיש הזה אמר לי: הדברים פשוטים, אתה סתם מתבחבש. לאחר מכן הוא נתן לי את החרב ואמר לי להתאמן, ואכן התאמנתי להניף אותה באוויר ולהוריד אותה במהירות. במהלך מפגשים נוספים קיבלתי מסרים מעניינים ומפתיעים ממגוון סוגים של דמויות כאלה.

שיחזור גילגולים

בקורס אחר שהשתתפתי בו לימדו לעשות תהליך שנקרא "ריפוי בעזרת שחזור גלגולים". סיפור הרקע הוא שכולנו נשמות שהגיעו מהמימד הרוחני. כל נשמה מחליטה להתגלגל לתוך גוף פיזי בנסיבות מסוימות כדי לחוות שיעורים ואתגרים ולהתגבר עליהם כדי לצמוח רוחנית. אבל לפעמים אנחנו חווים טראומות רגשיות קשות בגלגול מסוים, ואז סוחבים את הכאב הרגשי הזה לגלגולים נוספים לאחר מכן. המטרה של תהליך שחזור גלגולים היא לחזור בדימיון לרגע טראומטי שחווינו בגלגול קודם, וכך להציף למודע שלנו כאב רגשי שמנהל אותנו בלא מודע עכשיו בחיים האלה. אנחנו חווים מחדש את הטראומה הרגשית, ואז מרפאים אותה בעזרת שינוי התסריט שקרה, או שינוי הפרשנות שלנו על מה שקרה, או שחרור רגשי וסליחה.

שמעתי ממספר מקורות על אנשים שהצליחו כך לשחרר מגוון פוביות שלא הצליחו לרפא בעזרת טיפול פסיכולוגי רגיל, או לרפא כאב פיזי שסחבו איתם במשך שנים ואף רופא לא הצליח למצוא עדות פיזית לכאב. אנשים כאלה ראו בתהליך השיחזור טראומות כגון טביעה בים, מוות במלחמה, חנק בקרון רכבת בדרך לאושוויץ, ולאחר תהליך הריפוי, הפוביה או הכאב הפיזי שרדפו אותם במשך שנים פשוט נעלמו.

במהלך תרגולים של התהליך הזה הופתעתי לראות את עצמי בשלל סיפורים מורכבים. זה קצת כמו חלום בלילה, אבל נמצאים במצב ערות, במצב מדיטטיבי עמוק. בכל פעם כזאת כשהייתי בתוך תהליך הדמיון הסתכלתי מטה וראיתי שהגוף שלי נראה שונה לגמרי מהגוף הנוכחי שלי, כאילו חווית מציאות מדומה מתוחכמת. לפעמים אפילו ראיתי את עצמי בגיל אחר או בגוף של אשה. באחד המקרים ראיתי את עצמי בתור אדם שמן ושעיר שתפקידו היה להיות שומר במגדלור. המאורע הטראומטי בגלגול הזה היה סצינה שבה ישבתי ליד מיטה שעליה שכבה אישתי באותו גלגול, והיא גססה ומתה (יש לציין שבחיים האמיתיים שלי מעולם לא הייתי נשוי ומעולם לא הייתי ליד מישהו גוסס). הסצינה ממש השפיעה עליי רגשית, כלומר ממש בכיתי במציאות ולא בדמיון, למרות שבסצינות כאלה בסרטים אני בד"כ לא בוכה. וגם רוב התלמידים האחרים בכיתה בכו, כל אחד היה שקוע בסרט הפנימי שהוא ראה בדמיונו, ובכה בגלל דברים שהוא ראה.

זה הפתיע אותי עד כמה החוויות האלה גרמו לי להרגיש רגשות עוצמתיים, ועד כמה קרו שם דברים לא צפויים. אלו היו חוויות רגשיות חזקות, והרגישו ממש אמיתיות. ולכן אני יכול להבין מדוע אנשים שאינם באים מרקע רציונלי וספקני יכולים בקלות להאמין אחרי חוויה כזאת שהם באמת חוו הצצה לגלגול קודם שלהם או באמת תקשרו עם ישות שקיימת חיצונית לדמיון שלהם.

אני בוחר לשחק את המשחק

החוויות האלה גרמו לי להבין שאני יכול בעצם להשתמש במנגנון הדימיון העוצמתי הזה כדי ליצור בתוכו כל סיפור שאני רוצה. ואני יכול לבחור לדמיין סיפור מעצים. בדימיון הכל מותר, אין מגבלות, ואני יכול לבחור לדמיין שאני ישות עוצמתית ונצחית, מהות עם פוטנציאל אינסופי להגשמת איכויות חיוביות. ואכן, ככל שאני מדמיין את הסיפור הזה יותר, ו"חי" אותו יותר, כך אני באמת גורם למוח שלי להרגיש יותר טוב ויותר עוצמתי ולהרגיש שאני יכול להתמודד טוב יותר עם אתגרי החיים.

מאז שהבנתי איך לעשות את זה, כיף לי לדבר עם אנשים רוחניים, גם אם הם באמת מאמינים באמונות הרוחניות שלהם ללא כל ספק רציונלי. זה מעניין עבורי לשמוע במה הם מאמינים, וללקט מהם עוד רעיונות נחמדים ומעצימים שאני יכול להוסיף להשקפה הרוחנית שאני בונה לעצמי. אני גם יכול להשתתף בשיחה של הסיפור שלהם ולהפיק כך תועלת. לדוגמה, אם אני מדבר עם אדם רוחני שמאמין שהיקום פועל לפי חוקים רוחניים כגון "חוק המשיכה הרוחני" (בניסוח פשטני "מחשבה יוצרת מציאות"), אני יכול לדבר איתו במונחים שהוא מאמין בהם, ולזהות רעיונות מועילים ונכונים רציונלית שאפשר להשתמש בהם גם בלי אמונה רוחנית, כגון: מה שאתה מתמקד בו גדל, ולכן אם אתה מתמקד בבעיות אתה מגדיל אותן, אבל אם אתה מתמקד בפתרונות, זה מה שתמשוך לחיים שלך.

אז במה אני באמת מאמין?

אם היום שואלים אותי במה אני מאמין, האם אני באמת מאמין בתיקשור ונשמות או שזה רק משחק בדימיון, אני עונה: במובן הרציונלי המדעי, אין לי ראיות רציונליות לתמוך בקיום של הדברים האלה מחוץ לדימיוני ולדימיון של בני אדם. אבל במובן הרוחני, אני מפיק המון תועלת מ"לשחק את המשחק" הזה, "לחיות" את הדימיון הזה. כך שההרגשה הפנימית שלי היא שאני כאילו כמעט מאמין בזה. זו חווייה רגשית, עם תחושה מסוג שונה מאשר דברים שאני מאמין בהם מהשכל, כגון "אנחנו חיים על פלנטה שסובבת סביב השמש" או "לכל מספר טבעי יש פירוק ייחודי כמכפלה של מספרים ראשוניים". 

תמיד יהיה ספק בשכל, וזה בסדר, זה התפקיד שלו. אבל זה לא משנה מבחינת היכולת להרגיש חיבור לרעיונות ולדימיונות רוחניים שנותנים לנו תועלת נפשית. יש לזה אפילו שם בשנים האחרונות: "אינטליגנציה רוחנית". כלומר היכולת ליצור סיפור שמעניק משמעות מעצימה לחווייה שלנו. גם אם בגלל הספק נפיק רק חלק מהתועלת המקסימלית, זה כבר משהו. אפשר להתמקד בחצי הכוס המלאה 🙂

[עוד קישורים לתרגם: חיבור למהות. ויש חלק נוסף לרקע.]