המישור הגשמי והמישור הרוחני

[הדף הזה עדיין במצב טיוטה. עיזרו לשפר אותו – שילחו לי הודעה]

יש שני מישורים למציאות: המישור הגשמי והמישור הרוחני.

המישור הגשמי

המישור הגשמי הוא מה שכולם מכירים בתור המציאות.

המטרות במישור הגשמי הן סיפוק צרכים כגון: עונג גופני, אוכל טעים, בית יפה, כסף, חופש לעשות מה שהנפש רוצה.

בד"כ כאשר צורך גשמי מסופק, אנחנו לא רוצים עוד ממה שסיפק את הצורך. לדוגמה, אנחנו אוכלים עד שאנחנו שבעים, ואז בד"כ לא רוצים עוד אוכל. אם בכל זאת ממשיכים לספק את הצורך מעבר לנחוץ, זה מזיק לנו פיזית או פסיכולוגית. לדוגמה: לאכול יותר מדי מוביל להשמנה ולמחלות, או להמשיך לרדוף אחרי עוד ועוד כסף אחרי שאתה כבר מיליונר.

אנשים חושבים בטעות שהמישור הגשמי הוא המישור היחיד שקיים, ולכן ההצלחות או הכשלונות שלנו בו הם מה שקובעים עד כמה נסבול או נהיה מאושרים.

המישור הרוחני

אבל למעשה, קיים גם מישור רוחני. והוא המישור החשוב באמת במשחק החיים. ההצלחה האמיתית במשחק נקבעת כמעט רק (ואולי אפילו רק) לפי המישור הרוחני, ובכלל לא לפי המישור הגשמי!

הרי במישור הגשמי, הגוף בסופו של דבר ימות, והנשמה תישאר רק עם ההישגים הרוחניים. במישור הגשמי כולנו נחווה כאב פיזי, מחלות, ואובדן. מה שקובע עד כמה אדם מרגיש טוב ומאושר או סובל ואומלל זה בעיקר המישור הרוחני. הרי יש עשירים בריאים שהם סובלים ואומללים נפשית, ולעומתם יש עניים או חולים הרבה יותר מאושרים.

ככל שאדם הגיע לדרגות אושר גבוהות יותר, זה בהכרח כתוצאה מהישגים במישור הרוחני, כגון מערכות יחסים טובות, ופיתוח האיכויות החיוביות, והמערכת הרוחנית הפנימית, ולא כתוצאה מהישגים במישור הגשמי. לכן המישור הגשמי הוא רק מישור משני בחשיבותו.

ולתובנה הזו יש השלכות קריטיות: מה שצריך לקבוע את ההחלטות והמעשים שלנו זה קודם כל הצלחה במישור הרוחני. ורק בהינתן ההצלחה הזו, אפשר גם לשאוף למקסם את ההצלחה במישור הגשמי. וזאת לעומת הגישה הרווחת שבה אנשים מנסים למקסם את ההצלחה במישור הגשמי ומזניחים את המישור הרוחני (או לא מודעים כלל לקיומו).

המישור הרוחני חשוב לאין ערוך מהמישור הגשמי

בהשקפה שלי, הצרכים הרוחניים חשובים לאין ערוך מהצרכים הגשמיים. שני הסוגים אינם נמצאים בכלל באותו סטטוס עקרוני. וזאת בניגוד למודל פירמידת הצרכים הקלאסי, שבו יש מגוון צרכים, גשמיים ורוחניים, אבל כולם קיימים באותו מישור פסיכולוגי.

ההשקפה שלי קרובה יותר לתובנות עמוקות של מסורות רוחניות מתקדמות, כגון חלקים של בודהיזם, שמצביעים על כך שאף פעם אי אפשר לבסס אושר יציב על המישור הגשמי, מכיוון שבמישור הגשמי אף פעם לא אפשרי לספק את כל הצרכים הגשמיים שלנו. ולכן אושר יציב אפשר לבסס רק על אלמנטים של המישור הרוחני.

בין המישורים?

יש צרכים ורצונות שאולי לא מדוייק לומר שהם קיימים רק במישור הגשמי, אבל גם הם לא לגמרי במישור הרוחני. אולי הם נמצאים ביניהם, או בשילוב של שני המישורים. לדוגמה: עניין אינטלקטואלי למיינד, או מוזיקה. צרכים אלה אינם רוחניים בלבד, מכיוון שלא תמיד ניתן לספק אותם במישור הגשמי. לא תמיד מעניין למיינד, ולא תמיד יש מוזיקה כשרוצים. אסיר שכלוא בתא בלי שום ספרים או אינטרנט לא ממש יכול לספק את העניין האינטלקטואלי שלו. מצד שני, תמיד אפשר לחשוב מחשבות אינטלקטואליות. וגם הצורך האינטלקטואלי והרצון במוזיקה, יש בהם איכות רוחנית מסויימת ולא רק איכות גשמית נמוכה.

הסבל והאושר נקבעים לפי המישור הרוחני

כלומר, אספקט נוסף של צורך שקיים רק במישור הרוחני: תמיד ניתן לספק אותו! לדוגמה, תמיד אפשר להביא לידי ביטוי את האיכויות החיוביות.

ההבנה שמה שקובע עד כמה נסבול או נהיה מאושרים זה רק המישור הרוחני, ושתמיד ניתן לספק את הצרכים במישור הרוחני, מאוד מרגיעה. בניגוד לתפיסה הגשמית המאוד מעוררת חרדה, עד לרמה לגמרי בלתי נסבלת, שרק סיפוק הצרכים הגשמיים יאפשר לנו לא לסבול. שהרי אף פעם אי אפשר לסמוך על זה – ככה הסימולציה בנויה (תמיד יכולה להיות תאונה, מחלה, אובדן, וכו')

מעניין לשים לב שבמודל הזה, הצורך בחופש קיים ברמה הגשמית בלבד ולא הרוחנית. וזאת מכיוון שאי אפשר להבטיח חופש במציאות הגשמית. יכול להיות ששמים אדם בכלא. או שאין לו מספיק כסף כדי לעשות כל מה שהוא רוצה גשמית. או שהוא נעשה נכה מתאונה ולא יכול לזוז באופן חופשי. וכראייה נוספת: הפחד הגדול ביותר של הנפש שלי הוא שהחופש שלי ייפגע. אבל מכיוון שאני כנשמה לא מפחד מכלום, במישור הרוחני אני גם לא מפחד מאובדן החופש בעולם הגשמי.