[הדף הזה עדיין במצב טיוטה. עיזרו לשפר אותו – שילחו לי הודעה]
הבאגים
הנפש שלנו מלאה ב"באגים" (זה מונח מתחום התוכנה שמשמעותו "שגיאה" או "תקלה"): מחשבות מחלישות ודפוסים מחלישים. הם מייצרים בתוכנו רגשות כואבים. המחשבות והרגשות האלה מזיקים לנו. לדוגמה, אין שום יתרון ביולוגי פסיכולוגי אלא רק חיסרון – להרגיש מצוקה, חוסר אונים, ייאוש, דיכאון, יגון, חרדה, היסטריה, פאניקה, זעם, ולהרגיש את זה פיזית באופן כל כך עוצמתי שמכביד על התודעה ומפריע לחשיבה צלולה וחיובית ומועילה והרגשה נעימה. אין שום יתרון לאדם מבוגר להתעלף כשרואים דם, או לחוות פוביה משחייה או מכלב. אפילו במצבים לכאורה חיוביים כגון התאהבות או מיניות, המנגנון הרגשי הדיפולטי משתלט ודורס את החשיבה הצלולה ועלול לגרום לנו להתנהג באופן שמזיק לנו ולאחרים.
כאשר מופיע סבל רגשי עוצמתי, יש לו תכונה מאוד חזקה: הוא משתלט על התודעה. הוא מקשה מאוד לחשוב בצלילות. גם אם מצליחים לחשוב בצורה רציונלית, אין רגש חיובי שיכול לתמוך בהחלטות. חמור מכך, יש לסבל תכונה של מצוקה וצרחה שרוצה לשאוב את התודעה לתוכן, וכך המצב הנפשי עלול להחריף ולצאת משליטה.
אני מסביר כאן מהם הגורמים לתופעה הזו במערכת הנפש. מטרת ההסבר היא קודם כל להכיר בכך שיש פגם מהותי במערכת הרגשית. חשוב להבין זאת כדי שאפשר יהיה לערער לחלוטין את היסודות מתחת לכל הרגשות הכואבים והמחשבות השליליות. כלומר להבין (למרות שקשה להבין כשיש סבל רגשי מציף) שזו בסה"כ תקלה במוח שצריך מייד לתקן כדי לצאת מהמצב הנפשי הזה. ובשום פנים לא להאמין לרגשות ולמחשבות ולא לאפשר לעצמנו להישאב לבור השחור הזה. בדיוק כפי שיש אנשים שמורגלים להיות במצבי תודעה חלופיים עקב צריכת סמים והם יודעים לא להאמין להזיות שהם חווים בתודעה. (איך עושים זאת – יוסבר בהמשך).
הסיבות לבאגים
לדעתי, הסיבה לכך שיש באגים כאלה במערכת היא פשוטה. המערכת הנפשית והפיזית נוצרה בתהליך אבולוציה לא מכוון, ולא בתכנון מושכל. בתהליך לא מכוון, יש סיכוי אפסי שתתפתח מערכת שבנויה ופועלת אופטימלית. התפתחה מערכת שעובדת אבל עם תקלות רבות.
מנגנון הרגשות הוא מנגנון פרימיטיבי שנועד לגרום מוטיבציה לחיה. לדוגמה, להרגיש פחד כדי להיזהר, להרגיש כעס כדי להילחם חזרה. אבל יש בעיה מהותית עם המנגנון הזה -הוא עוצמתי מדי, והוא משפיע כימית על המוח והגוף של החיה בדרך שמנוגדת לאינטרסים של החיה.
לדוגמה מנגנון הילחם-ברח-קפא (FFF: Fight, Flight or Freeze) הוא מנגנון פרימיטיבי מדי שפעמים רבות מזיק לחיה. כאשר יש עימות עם חיה אחרת, מאבק עלול להוביל לפציעה של החיה, וכתוצאה מכך לכאב פיזי ולמוות. הרצון לברוח עלול לגרום לחיה שנלכדה במלכודת לנסות ללא לאות להילחם במלכודת, ולהיכנס להיסטריה ופאניקה, וכך להתיש את כוחותיה. וגם לקפוא בד"כ מזיק לחיה, לדוגמה כאשר חיה נבהלת מפנסי מכונית ובמקום לברוח קופאת ונפגעת מהמכונית, או כאשר אשה קופאת מול גבר שרוצה לאנוס אותה גם כאשר יש לה אפשרות טכנית להילחם או לברוח.
הסיבה לבאגים במערכת אינה רק שתהליך האבולוציה אינו מכוון ולכן לא מוביל להיווצרות מערכות אופטימליות. חמור מכך, הגורם העליון שקובע בתהליך האבולוציה אילו תכונות פיזיות ונפשיות ישרדו ואילו ייכחדו אינו הבריאות הפיזית והנפשית או האינטליגנציה הרגשית של הפרטים, אלא רק דבר אחד: אילו גנים הובילו לכך שהחיה הזדווגה והעבירה את הגנים שלה הלאה לכמה שיותר פרטים.
לכן האבולוציה מתגמלת גם דפוסים רגשיים וחשיבתיים של אלימות ואונס, שזה עוד סוג של דפקט במערכת הנפשית. וגם לגבי FFF, ייתכן שחיות חרדתיות שורדות יותר מאשר חיות רגועות, וכך מספיקות יותר להעמיד צאצאים, אבל ייתכן שהן גם סובלות יותר נפשית.
יש בעיה נוספת שייחודית לבני אדם. חיות לומדות מהר מאוד לאחר לידתן לשרוד ולהסתדר. לעומת זאת, התינוק האנושי נולד מאוד לא מוכן, חסר אונים לחלוטין, ולוקח לו הרבה זמן (שנתיים?) כדי בכלל להגיע למצב סביר של תפקוד. עד אז, כל מה שהוא יכול לעשות לגבי כל צורך זה רק דבר אחד: לבכות. החזרתיות הזו מעגנת מנגנון מצוקה רגשית, שמופעל ובוכה אל מול כל צורך שלא מקבל סיפוק, ונרגע רק כאשר האמא נותנת לתינוק חיבוק ומענה לצרכיו.
המנגנון הזה מנציח בתוכנו דפוס של חוסר אונים, של היסטריה, של צרחה רגשית שעלול להתעורר (במידה מסויימת לפחות) בכל פעם שצורך שלנו לא מקבל מענה. אפילו אצל ילדים שגדלו בצורה הכי נכונה, המנגנון הזה יוצר אצלם תופעות של טנטרום (התקפי זעם עם רקיעות ברגליים) ודפוסי התנהגות הרסניים אחרים. בן אדם צריך להתאמץ מאוד כדי לפתח בתוכו מערכת הגנה רגשית ורוחנית חזקה מספיק כדי להצליח להתגבר על מנגנון המצוקה הפרימיטיבי הזה.
אנשים רבים גדלים אצל הורים שאינם יודעים להרגיע את התינוק וכך לפתח בתוכו מנגנון הרגעה עצמית. כך, חוסר היכולת להרגיע את עצמו נשאר, ומנגנון המצוקה ממשיך לצעוק. ובדיוק כמו חיה לכודה שמנגנון FFF לא התפתח כדי להוציא אותה מהמלכודת, כך מנגנון המצוקה והצרחה, שעבד חלקית מול האמא, נשאר פעיל הרבה יותר מדי, ומופעל גם על דברים קטנים. אדם כזה יצטרך לעשות מאמץ נוסף כדי לפתח בתוכו את ההורה הפנימי המיטיב שלא התפתח, ולהשתחרר מההורה הפנימי הלקוי שרק מחריף את המצוקה.
ולבסוף, הבעיה אינה רק ב"תוכנה" של הנפש, כלומר המחשבות והרגשות, אלא גם ב"חומרה", כלומר הנתיבים החשמליים והכימיים במוח ובגוף. נניח אפילו הצלחנו במצב של סערה רגשית להבין מה קורה לנו ולבטא מחשבות חיוביות וצלולות. עדיין, החומרים הכימיים של חרדה, זעם, יגון או דיכאון עדיין קיימים בגוף, ולכן יש "מומנטום כימי-רגשי" בגוף ובמוח. לוקח זמן עד שהגוף יכול להירגע מבחינה פיזית וכימית. זה גורר לא רק המשך סבל נפשי לא נעים ומיותר, אלא חמור מכך: בסיכוי גבוה, הכימיה הזו ממשיכה לעורר מחשבות מזיקות שממשיכות לחזק את הדליקה הרגשית, וכך להנציח את הסבל ולהשאיר אותנו תקועים במצב נפשי גרוע ומזיק.
מה אפשר לעשות לגבי כל זה? על כך בקרוב…